ביום שבת חורפית, אחרי ימי גשם, השמיים נקיים מענן, האוויר צלול וקריר, באופק, בצפון, רואים את החרמון המושלג. במזרח, רואים כל קפל קרקע בהרי הגלעד, כל עץ זית ושביל עזים שם, נראים כבהישג יד. ביום שכזה, יוצאים חברי מעוז וילדיה לאסוף פיטריות. לכל משפחה יש את המקום המשפחתי הסודי, שמניסיונם רב השנים, ימצאו שם פטריות בשפע. אחרי שעה קלה, נפגשים (כמעט) כולם במטע התמרים הנדיב. וממלאים את דלייהם בפטריות. אחה"צ נישא ריח תבשיל הפטריות, בחצר הקיבוץ וממלא בניחוחו את החך בטעמן המוכר והאהוב. למרבה הפלא, את סוד קסמן וטעמם של הפטריות מכירים בעמק רק חברי מעוז או בני וחניכי מעוז המתגוררים בעמק, ו...ערביי הגליל, הפושטים על מטעי התמרים במרוצם להשיג את חברי מעוז בליקוט הפיטריות. ומה בקיץ הארוך והאכזר? הכול ממוזג, בערב, שוברת הבריזה את החום ומוציאה את החברים לברכה למרפסות לאבטיח הקר ולארטיק . הזיכרונות אומנם מרגשים ומתוקים, אך הימים הרחוקים ההם היו קשים, ימים של צמצום, של שיתוף שעלה על גדותיו. של העדר פרטיות. על כן עשתה מעוז פניית פרסה, ועברה למודל הפרטה (וכך אף מרבית התנועה הקיבוצית ). הדבר אומנם מותיר לנו פחות קיבוץ, (של פעם) פחות ביחד. אבל עדיין עם אחריות הדדית לקשיש לחולה ולחינוך. חדר האוכל ומחסן הבגדים, עדין נותנים שרות, החגים נחוגים ברוב עם, והדשאים מוריקים. ניצנים ראשונים של משפחות בנים החוזרים למסלול, "חברות בעצמאות כלכלית", כבר הודיע על רצונם לשוב ולבנות כאן את ביתם. ההסדרים הכספיים שעשינו עם הבנקים, נותנים לנו מרווח נשימה, החקלאות ממשיכה לשגשג , ואף יזמיות של חברים עושות את צעדיהן הראשונים. התעשייה עדין בקשיים, אבל השותף שנכנס, פלזית. נראה כהבטחה שתסייע להרים מחדש את פולירז. כך שהעתיד נראה יותר ויותר בהיר. ומחכים לעוד בנים. שיבואו להצטרף ולבנות איתנו כאן את ביתם